בתקופות שבהן הרוע משתולל, כשהחדשות מלאות במתח ודאגה, וכשגם הילדים מרגישים שמשהו סביבם לא יציב – עולה השאלה איך אפשר לעזור להם למצוא שוב קרקע בטוחה.
לאור המצב, יצרנו קשר עם סטפני אלון. סטפני היא אשת חינוך ותיקה מטבעון. במשך עשרות שנים היא פועלת בתחומי החינוך השונים – בבתי ספר, בחינוך מיוחד, ובעיקר בגיל הרך: כגננת, כמלווה של גנים וכמי שעוסקת בהכשרת מחנכים. בשנים האחרונות היא גם עוסקת בחקירת התחום שהולך ונעשה רלוונטי יותר ויותר – חינוך במצבי חירום.
אבל בתחילת המפגש היא הציגה את עצמה: “קודם כול אני סבתא,” היא אמרה. “סבתא לשנים־עשר נכדים.”
בשיחה עם סטפני עלתה העובדה המעניינת: חינוך ולדורף (החינוך האנתרופוסופי) עצמו נולד מתוך תקופה קשה מאוד בהיסטוריה. “חינוך ולדורף נוצר אחרי מלחמת העולם הראשונה, שהותירה אחריה משבר חברתי, כלכלי ונפשי עמוק בכל אירופה. מתוך זה עלתה השאלה איך מחזקים מחדש את האדם – ואיך נותנים לילד בבית הספר לא רק מזון לראש, אלא גם לרגש, לגוף, ולכל ישותו.”
שלושה טיפים קטנים
“ככל שאנחנו פנויים מזומים או ממשימות,” היא אומרת, “כדאי לנצל את הזמן כדי ליצור לעצמנו חוויות משמחות. לראות את היופי בדברים הכי קטנים – זה כל כך מרכזי בשביל הנפש והגוף.”
היא מציעה שלושה עקרונות פשוטים במיוחד:
- יצירת ריתמוס – ככל הניתן, ליצור עוגנים קטנים ושגרתיים. ארוחה משותפת, יציאה לגינה בשעה מסויימת. ללכת לישון בשעה מסויימת. כל מה שיכול לתת מסגרת בטוחה.
- להפחית ככל האפשר חשיפה לחדשות ולתקשורת.
- לפגוש בכל יום משהו מהטבע – אפילו אם זה רק התבוננות בעציץ על אדן החלון, העננים בשמיים או עשבים שצומחים בגינה.
“הטבע מרפא אותנו,” היא אומרת. “והוא יכול ללמד אותנו הרבה יותר על מה טוב, נכון ויפה בעולם, ממה שהתקשורת יודעת להגיד לנו.”
הטבע ממשיך את התהליכים שלו תמיד, ובמיוחד עכשיו באביב, הוא מזכיר לנו תנועה של גדילה והתחדשות.
לבנות מרחב מוגן
אחת הפעילויות שילדים אוהבים במיוחד היא בניית "בית קטן": מחנה מכיסאות ושמיכות, מערה מתחת לשולחן, או פינה קטנה משלהם. (לקריאה נוספת בבלוג על משחקי בנייה ועולם קטן >>> )
יש בזה משהו עמוק מאוד. כשהילד בונה לעצמו מקום כזה – הוא בעצם יוצר לעצמו מקום בטוח, ומרחב מוגן. מקום שהוא שלו. עצם היכולת ליצור לעצמנו מקום כזה – בידיים או אפילו במילים ובדמיון – מחזקת את תחושת הביטחון, גם אם רק לרגע קטן.
"אפשר לבנות אותו פיזית, מכיסאות ובדים וכריות, אפשר גם רק לצייר אותו או לפסל אותו, ואפשר אפילו רק לדמיין – שיש לי מערה כזאת משלי, ולדמיין מה הייתי עושה שם בפנים, איך הייתי מקשטת אותה, איך הייתי עושה שהיא תהיה לי נעימה, איזה דברים הייתי לוקחת לתוך המערה שלי… אין לזה גבול"
הידיים שמחברות אותנו לעצמנו
פעילות בידיים היא כלי חשוב במיוחד לאיסוף ולחיזוק פנימי.
יש אינסוף אפשרויות ליצירה ופעילות בבית. מעבר ל"להעסיק את הילדים", שזה לפעמים אתגר בפני עצמו, סטפני ממליצה על פעילויות כמו סריגה, קליעה, פיסול, או יצירת כדורי צמר (ליבוד) – כל פעילות שיש בה מאפיין מרגיע, חזרתי, וממרכז.
"אפילו כשאני לוקחת שלושה חוטים וקולעת מהם צמה: אני כל פעם מביאה חוט אחד אל המרכז, וכך אני עוזרת לעצמי לחזור לעצמי, ולהיות בשלווה בתוך עצמי. יש שלושה חוטים נפרדים, ועכשיו, דרך הפעילות שלי, הם הופכים לאחד, ואני רואה לפניי את ההתחברות הזאת."
אפילו פעולה פשוטה כמו גלגול כדור קטן מצמר – תוך כדי שירה או סיפור – הן פעולות שמחברות בין מחשבה, רגש וגוף, ומחברות אותנו אל המרכז שלנו. "קצת צמר, קצת מים וסבון, ישיבה משותפת, עוד קצת גלגול, עוד קצת לחץ וחום בידיים, ולאט לאט הצמר הופך לכדור. ואפשר אחר כך להכין שרשרת כדורים ולתלות אותה"
שלושה דברים שילדים באמת אוהבים – ומדוע?
בשלב מסוים בשיחה סטפני סיפרה לי על מחקר אירופאי נרחב שבדק שאלה מעניינת, אצל ילדים בגילים שלוש עד תשע:
מה הן הפעילויות שהם הכי אוהבים?
התוצאות הפתיעו גם אותה.
שלושת הדברים שקיבלו את מספר הקולות הגדול ביותר היו:
- לטפס
- להיכנס למרחב קטן או מחנה
- לשנות חומר – וליצור ממנו משהו חדש
הטיפוס, היא מסבירה, קשור לרצון של הילד להזדקף ולגדול.
להיות נוכח בעולם.
“ילד קטן, הוא כל הזמן מחפש איך עוד להתרומם,” היא אומרת. “לקום, להזדקף, להיות גדול יותר. גבוה יותר. לנצח ולכבוש את הפסגה”
הדבר השני – להיכנס למחנה או בית קטן – קשור לצורך ההפוך:
להרגיש מוגן ומוכל. ומעבר לכך – להפוך את המרחב הזה לשלי.
והשלישי קשור לכוח היצירה.
כאשר ילד לוקח חומר – חול, פלסטלינה, אדמה, צמר או שעווה – ומשנה אותו לצורה חדשה, הוא חווה משהו עמוק מאוד:
“אני יכולה לשנות משהו בעולם, אני יכולה ליצור.” אומרת סטפני.
“חתיכת פלסטלינה הופכת ללחם, לעוגה, לחיה או לאדם. החומר משתנה דרך הידיים והדמיון שלי."
שלוש החוויות הללו מחזקות את תחושות המסוגלות והביטחון.
גם כשאין בית – בית קטן בתוך תיק
במהלך עבודתה של סטפני עם ילדים שפונו מבתיהם בתחילת המלחמה, פעילות פשוטה הפכה להצלחה מסחררת: להכין תיק קטן.
הילדים יצרו תיק קטן לעצמם – מקום שבו יכולים היו לשים אוצרות קטנים, משהו אישי שהוא רק שלהם.
במובן מסוים, התיק הזה הפך להיות בית קטן לחפצים שלהם.
וכמו בבניית בית קטן או מחנה – גם כאן יש תנועה פנימית: אני יוצר לעצמי מקום, אפילו קטן, שבו אני יכול לשמור את הדברים החשובים לי.
"אני בונה לעצמי תיק, אני סורגת או תופרת או רוקמת עליו, ואני עושה לו מין חוט, שמאפשר לי לשאת אותו על הכתף שלי ולקחת אותו איתי לכל מקום… עבור ילדים שאיבדו את הבית החיצוני, החוויה הזאת הייתה משמעותית מאוד."
חוסן נבנה יחד
בשיחה שלנו חזרנו שוב ושוב לרעיון של מרחב מוגן. סטפני מדגישה שהמרחב הזה אינו רק פיזי, הוא נוצר גם דרך האווירה שקיימת במשפחה וסביב הילדים.
“הילדים מוזנים מהפחדים או מהשקט של המבוגרים,” היא אומרת. “אין מה לעשות, איך שאנחנו לוקחים את הדברים – כך גם הם חווים אותם. זה לגמרי בסדר להרגיש לפעמים פחד, בלבול או חרדה. אנחנו לא צריכים להילחם בזה, אלא להגיד, אוקיי, אבל אולי למישהו אחר בסביבה יש גרם קטן של אנרגיה, והוא יכול להביא את הכישרון שלו כמו לשחק, לשיר, לקפוץ, או להוביל משהו לעשות ביחד. זהו הביטחון שאנחנו באמת צריכים. להיות ביחד, להיתמך, להרגיש שקשרי האנוש מחזקים אותנו, ולשמוח בכשרונות אחד של השני."
כך, צעד אחר צעד, נבנים חוסן וביטחון משותפים.
לא תמיד אפשר לשנות את המציאות שסביבנו. אבל גם בתוך הבית, אפשר ליצור עולם קטן שיש בו חום, יופי ומשמעות.
ולפעמים, דווקא הדברים הקטנים האלה הם מה שמחזיק אותנו.
מאחלות לכולנו ימים שקטים ובטוחים,
באהבה – צוות עומר.
