על יצירה, ויסות רגשי ומה שביניהם. שיחה עם שרי גת – אמא, מחנכת וגננת ולדורף, מדריכת ומלוות הורים, המתמחה בליווי הורים לילדים רגישים מאוד.
לפעמים, בתוך כל הרעש – החדשות, השגרה, הרגשות שלא תמיד יש מילים להסביר – אנחנו מחפשים את הרגע הזה שבו הידיים נחות על חומר. לא משנה אם זה צבע, חימר, שעווה או סתם פיסות בד רכות. גם אם אני לא יוצרת "משהו", עצם התנועה עושה משהו מבפנים.
פגשנו את שרי גת – מדריכת הורים, אמא לשניים, וחובבת מלאכות מושבעת – ומצאנו אמא שמדברת את אותה השפה שלנו. שפה של רוך, של קרבה, של הבנה עמוקה בגוף ובלב.
שרי מספרת לנו איך הכול התחיל:
"כבר בכיתה ג' הייתי עולה על האוטובוס ונוסעת לקורנית לעזור לדודה שלי עם ילדיה. היינו פותחות שולחן של מלאכות – ויושבות עם חימר, חוטים, מקלות, בדים. גם בתור נערה, ביליתי שעות בצמידים, חרוזים, חוטי רקמה… וברגע שנהייתי אמא, היה לי ברור שזה משהו שאני מביאה איתי לבית שלנו."
היום, בבית של שרי, לא תמצאו מסכים, אבל כן תמצאו צבעים, חוטים, מקלות ארטיק, שעוות דבורים, עפרונות, צמרים ובדים, ואפילו בצק מלח ביתי: "כוס קמח, כוס מלח, קצת מים – והכיף מתחיל – כבר משלב ההכנה. הבצק מתייבש לבד, ואפשר אפילו לאפות אותו ואז לצבוע."
אבל היצירה היא לא רק כיף, היא הרבה יותר מזה.
יצירה כמרחב לוויסות רגשי
שרי, שמלווה הורים רבים, וביניהם הורים לילדים רגישים מאוד (Highly Sensitive Children) מתוך גישה אינטגרטיבית שמחברת גוף-נפש-מערכת עצבים, מדברת על מלאכה ככלי רגשי עמוק:
"זה לא רק 'יצירה'. זה תהליך רגשי. כשילד לש את שעוות הדבורים בידיים, הוא גם יוצר וגם עובד עם עצמו. החומר הזה – שהוא קשה בהתחלה – דורש חימום, מגע, התמסרות. ההתרככות של החומר מרככת גם את הלב. כשאנחנו משלבים את זה ביומיום זו 'רפואה מונעת' – אנחנו לא מחכים ליציאה מהויסות, אלא מעודדים בריאות באופן יומיומי. זו דרך פשוטה לעודד ביטוי רגשי ובריאות רגשית."
וכששאלנו אותה על התקופות הקשות – מלחמות, קורונה – היא מספרת:
"במלחמה, הבת שלי הכינה ספר שלם, עם סיפור על שני גמדים וקשת, ציורים וגזירות. בסופו היה מוסר השכל: 'מותר לפחד, אבל יותר כיף לפחד ביחד.' זו לא רק יצירה. זו דרך לעבד, לעכל, להירגע – גם לילדים וגם לנו, ההורים."
"אחד הפתרונות הכי טובים לתקופות המורכבות – הוא יצירה ומשחק חופשיים.
זה שעות על גבי שעות שהם יכולים לעסוק ביצירה. זה כל פעם משתנה, וזה תהליך שלם. בונים חד קרן ואז משחקים איתו. זה המרחב שבין 'אני יוצר בחומר' לבין 'אני יוצר בעולם הפנימי שלי'. זו תעסוקה מדהימה גם לשעות החמות של הקיץ, ויש בזה גורם מאוד מווסת, תרפויטי. גם להם ואפילו גם לי כאמא."
מה עושים כשאין מילים
"בתקופת המלחמה (ובכלל) אנחנו מחפשים איך לדבר על רגשות, כמו פחד, כעס, התרגשות… אבל לילדים הקטנים – ובמיוחד לילדים רגישים – הרבה יותר נגיש להתחיל בהרגשות הפיזיות (sensations ולא emotions).
"רצינו לתת להם חוויות יצירה סנסוריות ומרגיעות – למשל, תפרנו מיריעות לבד כריות אורז עם לוונדר. זה היה תהליך שלם שעברנו ביחד – ללוש את האורז, אחר כך למלא, לתפור, ואחרי זה לשחק עם הכריות… ותוך כדי אנחנו עובדים גם על לשיים ולתת מילים להרגשות: 'זה דוקרני', 'זה נעים', 'זה חם', 'זה קר'… זה מלמד אותם התחלה של הקשבה לעצמם, ועוזרים להם לבנות את מה שבעתיד יהפוך להיות עולם רגשי שלם."
באחד הסיפורים, היא מספרת גם על "בובת דאגה" בעבודת יד – יצירה פשוטה ממנקי מקטרות, חרוזים וחוטים: "נותנים לה שם, והיא נכנסת לכיס. היא באה איתנו למקלט, והיא שם כשהלב דואג. זה משהו קטן שאפשר לשאת איתך."
לא צריך להיות מורה למלאכה!
בניגוד למה שטבעי לחשוב, כאן מגיע אולי המסר החשוב ביותר:
"אני לא צריכה להיות מורה למלאכה כדי לשבת עם הילדים ולעשות יצירה. אני רק צריכה להעיז לגשת. לא לפחד מהבלגן, מהתהליך, מהעובדה שזה לוקח זמן.
דווקא כשמסביב הכול ממהר, ואנחנו רגילים לגירויים מאוד גבוהים – אנחנו צריכות את הרגעים האלו של איטיות, של תהליך, של חיבור אמיתי."
נקודה קטנה נוספת לסיום:
"להניח את חומרי היצירה והמלאכה בגובה שהילדים מגיעים אליו. שירגישו שזה שלהם. לא בקטע של 'עכשיו שעת יצירה', אלא 'זה פשוט כאן, ורשאים לגעת.' זה נותן לילדים עצמאות וחופש תנועה, ותופתעו לגלות עד כמה חסר גבול הוא הדמיון שלהם."
אם התחברת לדברים של שרי, אולי זה הזמן לפתוח מגירה בבית ולשים בה כמה אוצרות פשוטים: גירים, חבילת שעוות דבורים, חימר, קצת לבד, קופסה של חרוזים, דבק, או סתם כמה מקלות…
לא צריך הרבה – רק כוונה, קצת זמן, והרבה לב.
לארכיון חומרי היצירה של עומר >>>
לאינסטגרם של שרי גת >>>
